שני הורים אוהבים, שני סגנונות הורות שונות לחלוטין

לפני כמה ימים כשהייתי בגינה עם הילדים שלי, היתה שם גם ילדה אחת כבת חמש ששיחקה די הרבה זמן לבדה. באיזשהו שלב עומר (הבן שלי) ניגש אליה והציע לה לשחק איתו, היא שמחה והם מיד מצאו יחד עולם משותף ושיחקו בהנאה רבה.

בכל הזמן הזה התבוננתי בילדה המתוקה הזו שלא הפסיקה לחייך ולהינות. גם מהלבד שלה וגם מהביחד.

אבל משהו לא הסתדר לי... איפה ההורים שלה תהיתי לעצמי? מי פה איתה? איך זה שכל כך הרבה זמן, ילדה בת חמש נמצאת לבדה?

למה כל כך חשוב לילד (וגם למבוגר) להשתעמם לפעמים

בקצה הגינה ישב לו גבר עם אוזניות וספר, מנותק לגמרי מהסיטואציה. תהיתי אם יש לו קשר אליה.

שאלתי אותה: עם מי את כאן? היא הצביעה על הגבר המרוחק ואמרה, זה אבא שלי.

שמעתי קולות שיפוטיים עולים בי: איך זה שהוא נותן לה להיות כל כך הרבה זמן לבד, היא עדיין קטנה, ומדברת עם זרים, ולמה הוא לא מתייחס אליה? היא לא מרגישה בודדה?

כעבור כמה דקות הגיעה אמא עם ילד כבן 4.

לאן שהוא הלך, היא אחריו.

עומדת, מעודדת, מצלמת, שולחת, מחייכת. "תעשה חיוך לאבא מתוקי", "בוא תטפס מפה, פה יותר טוב. יופי, איזה אלוף אתה."

והילד מנגד: "אמא, בואי. אמא, תראי אותי. אמא, תסתכלי! את לא מסתכלת. אמא, נו בואי!"

בהתחלה זה היה מקסים. כמה קרבה עידוד, ואהבה יש ביניהם חשבתי, ואז גם פה עלו בי קולות שיפוטיים: איזו תלותיות יש בינהם. הוא לא משחק בלי שהיא מסתכלת ומאשרת לו כל תנועה והיא לא נותנת לו לזוז מטר בלי שהיא מצלמת, מתפעלת, ומאשרת שהחיוך והפוזה שלו הם בדיוק כמו שצריך לתמונה...

פתאום שמעתי אותם. את הקולות השיפוטיים האלו והבנתי שהם באו ללמד אותי משהו.

קודם כל ענווה, מי אני שאשפוט מישהו על משהו, אפילו שזה ביני לבין עצמי. הרי כולנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים כהורים. וגם את ה"טעויות" אנחנו עושים מאהבה.

אז בחמלה רבה החלטתי לבדוק עם עצמי מה אני יכולה ללמוד מהם.

הבנתי שהאבא המרוחק, בזה שהוא מרוחק, הוא מאפשר לילדה שלו לחוות עולם פנימי עשיר מאוד שהיא מוצאת בתוך עצמה, וביטחון עצמי מטורף לדבר עם זרים, להכיר חברים חדשים. דווקא הריחוק שלו מאפשר לה חופש ותחושת מסוגלות מאוד גבוהה.

ואילו האמא, שלכאורה עוטפת את הילד שלה בהמון חום, אהבה, ואפילו "הערצה", בעצם בלי לשים לב קצת מסרסת לו את תחושת המסוגלות העצמית והביטחון. הוא לא זז מטר בלי שהיא תסתכל ותאשר. הוא משחק כדי לרצות אותה יותר מאשר את עצמו. ולטווח הארוך התלותיות בינהם, ההזנה ההדדית הזו לא תשרת לא אותה ובטח לא אותו.

---

יצאתי מהגינה עם תחושת הודיה, על היכולת להתבונן, לנקות את השיפוטיות, וללמוד מזה משהו לעצמי כאמא: איך נכון לי לאהוב את הילד שלי באופן שישרת את שנינו הכי טוב, היום ולטווח הרחוק.