.png)
מתוך שיחה שלי עם הבן שלי:
אמא, מה זה כישרון?
אני: כישרון זה משהו שעושים אותו ממש טוב, יותר מדברים אחרים.
למשל, לאבא יש כישרון צילום. הוא מצלם מאוד יפה. והוא טוב בזה יותר מאשר בדברים אחרים.
הוא: אהה הבנתי.
אני: יופי. אז עכשיו תגיד לי, במה אתה מוכשר לדעתך?
הוא: בכתיבת אותיות, בלשיר, בלרקוד, בלקפוץ, בציור, בלזכור דברים.
אני: נכון מאוד. ומה עוד?
הוא: ממשיך וממשיך...
אני: ומה גורם לך להיות ממש טוב במשהו?
הוא: אני מתאמן ומנסה עוד פעם ועוד פעם עד שאני מצליח.
אני: מה למשל לא הצלחת פעם והיום אתה מצליח?
הוא: פעם לא ידעתי לעשות קווה קווה, ואת עזרת לי. ואחרי שהתאמנתי הרבה הרבה, כבר ידעתי לבד, והיום אני לא צריך שתעזרי לי.
אני: (אחרי שנמסתי לי) נכון מאוד! ואיך הרגשת כשהצלחת לבד בלי שעזרתי לך?
הוא: כיף!
אני: מה עשה לך כיף?
הוא: שהצלחתי לבד! ואפילו לא קראתי לך פעם אחת.
אני: באמת כיף! ומה תעשה בפעם הבאה כשתרצה לעשות משהו והוא יהיה לך קצת קשה בהתחלה?
הוא: אני אקרא לך, וגם קצת יעשה לבד :)
אני, (מחייכת לי וחושבת לעצמי כמה התקדמות עשינו בשנה האחרונה). ומוסיפה:
אתה יודע, אם תצטרך אותי באמת, אני תמיד אבוא לעזור לך, אבל אני סומכת עליך שאתה יכול גם להסתדר לגמרי בעצמך. גם בלי העזרה שלי. הנה, תראה איך למדת לעשות לבד דברים שלא ידעת פעם. (ושיתפתי אותו בכל הדברים שהוא עושה לבד.)
הוא, חשב רגע ואמר: אמא, את יודעת מה הכישרון שלך?
אני: מה?
הוא: את מוכשרת בלדבר איתי.
פה שתקתי.
ואחרי שיצאתי מההלם מהאמירה שלו, עשיתי עוד בירור עם עצמי.
שאלתי את עצמי:
מה באופן השיחה שלנו עושה לו טוב? וזו התשובה...
ילד ששואלים אותו שאלות מבררות כמו:
"איך הרגשת? מה חשבת? מה עזר לך? מה היית עושה אחרת? מה תעשה בפעם הבאה? איך אפשר לפתור את זה בדרך אחרת?" וכו', זה ילד שיתחבר לקול הפנימי שבו.
זה נקרא להיות הורה מברר (בניגוד להורה משער).
הקול השואל הזה בתוך נפשו של ילד היא קריטית להתפתחות שלו.
כך אני עוזרת לו לפתח שיח פנימי מאוד חשוב לו לחיים שיעזור לו להתמודד עם כל סיטואציה שיפגוש.
ילד שישאל את עצמו שאלות ויענה לעצמו:
א. יתחבר לחוזקות שבו, לתובנות, לכישורים וליכולות שלו.
ב. ימצא את התשובות בתוך עצמו ולא בסביבה, וכך לא יהיה תלוי באחרים.
ג. יפתח מודעות כלפי הסביבה שלו ויבין איך ההתנהגות שלו משפיעה על הסביבה, מה משרת אותו ומה לא, עם מה הוא מסוגל להתמודד ואיפה צריך לבקש עזרה. וכך יבנה לאט לאט את הביטחון שלו מול עצמו ואחרים.
הקול המברר הוא קול לא שיפוטי. הוא קול ניטרלי. והוא עוזר לילד להבין את עצמו. זו שפה שלא מגיעה אלינו באוטומט, צריך לבנות אותה לאט לאט, עד שהיא נכנסת לדנ"א שלו. בדיוק כמו שמטמיעים ערך שחשוב לנו להטמיע כהורים.
נסו לבדוק עם עצמכם בפעם הבאה שהילד מביא אליכם סוגיה כלשהי שמעסיקה אותו, איך את מגיבים אליו?
אם האוטומט שלכם (כמו של רובינו וגם שלי הרבה פעמים), הוא לפתור לו, לעוץ לו עצה, לתת לו מניסיונכם, אולי כדאי לעצור רגע את האוטומט ולבדוק עם עצמכם:
מה לדעתכם ישרת אותו טוב יותר בטווח הארוך?
אם הערך הגבוה שמנחה אתכם זה לפתור לו את הסוגיה הנוכחית, אז האוטומט שלכם נכון.
אבל אם הערך הגבוה הוא לתת לו כלי לחיים שיעזור לו להתמודד לבד, גם כשלא תהיו שם לצידו, אז כדאי ללמד אותו לברר עם עצמו, מה השאלות שהוא צריך לשאול את עצמו בסיטואציה הזו?
והתשובות, זה החלק הכי מעניין בתהליך, התשובות שלו הרבה פעמים יהיו דברים שלא חשבנו עליהם בכלל... וכל עוד זה מגיע מהם, גם אם אנחנו לא מסכימים עם הפתרון שמצאו, זה בכלל לא משנה. כי הם אלו שצריכים לעבור את הדרך, ולבדוק עם עצמם מה נכון להם ומתאים להם. לא אנחנו.